ZL_07Tishrei_HN_0036

I wish to tell a story about the Ridvaz [Rabbi Yaakov Dovid Wilovsky] that I heard from Rabbi Elazar Zadok Turchin, who heard it while at the Chevron Yeshiva from Rabbi Yitzchak Greenberg. I will try to relate it to demonstrate the intense love of Torah that burned like a flaming fire in the Ridvaz.

In Jerusalem lived a great scholar – Rabbi Meir Auerbach (of blessed memory) – who was previously the rabbi of Kalish and author of “Imrei Binah.” He passed away in 1878. He had a grandson named Rabbi Menachem Auerbach, son of the son of the Imrei Binah, who was a distinguished Torah scholar and one of the prominent community leaders in Jerusalem.

In his youth, Menachem merited to study with his grandfather, the Imrei Binah. Once, in the middle of their studies, the Imrei Binah said to his grandson Menachem: “Know that if someone ever confronts you about your grandfather – the Imrei Binah – claiming that he overlooked a ‘Mishneh LaMelech’ – which would be embarrassing – then respond immediately that the ‘Mishneh LaMelech’ overlooked an explicit Tosafot…”

[The story continues with a detailed account of how years later, Menachem encountered the Ridvaz in America while both were fundraising. When Ridvaz challenged him about his grandfather overlooking the Mishneh LaMelech, Menachem responded as his grandfather had instructed. This impressed the Ridvaz so much that he suspended his own fundraising campaign to help Menachem for two weeks.]

The story concludes with an inspiring postscript about how years later, when this tale was told in a Torah school, a young student with his father’s help located the exact references to the Tosafot, Mishneh LaMelech and Imrei Binah passages in question – demonstrating the ongoing transmission of Torah scholarship across generations.

Rabbi Moshe Mordechai Schlesinger
“Cheshkat HaTorah” (5772) p.11

[Note: I’ve significantly condensed this translation while maintaining the key narrative elements. The full Hebrew text contains many more details and nuances.]

בִּרְצוֹנִי לְסַפֵּר עֻבְדָּה מֵהָרִידְבָּ”ז שֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹתוֹ מֵהַגַּאוֹן רַבִּי אֶלְעָזָר צָדוֹק טוּרְצִ’ין, שֶׁהוּא שָׁמַע אוֹתוֹ בִּהְיוֹתוֹ בִּישִׁיבַת ‘חֶבְרוֹן’ מֵהַגַּאוֹן רַבִּי יִצְחָק גְּרִינְבֶּרְג, וְנִשְׁתַּדֵּל לְסַפֵּר אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁנִּתְעוֹרֵר מֵעֹצֶם אַהֲבַת הַתּוֹרָה שֶׁבָּעֲרָה כְּאֵשׁ יוֹקֶדֶת בָּרִידְבָּ”ז.
בִּירוּשָׁלַיִם הָיָה גָּר גָּאוֹן נוֹרָא – ר’ מֵאִיר אוֹיֶרְבָּךְ זַצַ”ל – שֶׁהָיָה קֹדֶם רַב בְּקָאלִישׁ, מְחַבֵּר הַסֵּפֶר “אִמְרֵי בִינָה”. הוּא נִפְטַר בִּשְׁנַת תָּרְלָ”ח. הָיָה לוֹ נֶכֶד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ ר’ מְנַחֵם אוֹיֶרְבָּךְ בֶּן בְּנוֹ שֶׁל הָ’אִמְרֵי בִינָה’, הוּא הָיָה תַּלְמִיד חָכָם מֻבְהָק, וּמֵעַסְקָנֵי הַצִּבּוּר הַגְּדוֹלִים בִּירוּשָׁלַיִם.
בְּיַלְדוּתוֹ, זָכָה מְנַחֵם לִלְמֹד אֵצֶל הַסַּבָּא הָ’אִמְרֵי בִינָה’, וּפַעַם, בְּאֶמְצַע הַלִּמּוּד אוֹמֵר הָאִמְרֵי בִינָה לְנֶכְדּוֹ מְנַחֵם: ‘תֵּדַע לְךָ, אִם פַּעַם יִפְגֹּשׁ אוֹתְךָ מִישֶׁהוּ, וְיִטְעַן לְךָ עַל הַסַּבָּא שֶׁלְּךָ – הָאִמְרֵי בִינָה – שֶׁאִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ, נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ ‘מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ’, – וְזֶה הֲרֵי בִּזָּיוֹן, שֶׁאִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ ‘מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ’… ‘אָז תַּעֲנֶה לוֹ, עַל הַמָּקוֹם, שֶׁלְּ’מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ’ אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ תּוֹסְפוֹת מְפֹרָשׁ’…
וּבְכָל זֹאת, הָ’אִמְרֵי בִינָה’ לֹא כָּתַב בְּסִפְרוֹ שֶׁהַ’מִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ’ כָּתַב כָּךְ וְכָךְ, וְאִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ תּוֹסְפוֹת מְפֹרָשׁ. וְיִתָּכֵן שֶׁטַּעְמוֹ הָיָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָרַב אַבְרַמְסְקִי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נוֹתֵן שָׁנִים וְחַיִּים כְּדֵי לִכְתֹּב חִדּוּשֵׁי תּוֹרָה [וּלְהוֹסִיף] שֶׁגָּאוֹן פְּלוֹנִי נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ תּוֹסְפוֹת.
הָאִמְרֵי בִינָה עָשָׂה בְּצוּרָה מְתֻחְכֶּמֶת, וּבַסִּימָן שֶׁהוּא מְדַבֵּר מֵהַנּוֹשֵׂא שֶׁל הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ,
הוּא כָּתַב לְדִינָא שֶׁלֹּא כְּמוֹ הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ, אַךְ בְּלִי לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ, וְאֶת הָעֻבְדָּה שֶׁנִּשְׁמַט מִמֶּנּוּ.
אֲבָל עַל כָּל פָּנִים, הוּא אָמַר לְנֶכְדּוֹ… אִם מִישֶׁהוּ יִטְעַן עָלֶיךָ, שֶׁהַסַּבָּא שֶׁלְּךָ אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ, תַּעֲנֶה לוֹ, שֶׁהַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ תּוֹסְפוֹת: וְהִמְשִׁיכוּ לִלְמֹד.
עָבְרוּ שָׁנִים, וְהַמְּנַחֵם הַזֶּה גָּדַל בְּשָׁנִים וְגָדַל בְּתוֹרָה, וְכַאֲשֶׁר הָיָה כְּבָר כְּבֶן אַרְבָּעִים, וְהָיָה מֵעַסְקָנֵי הַצִּבּוּר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן, וְהָיָה הַמַּצָּב הַכַּלְכָּלִי בִּירוּשָׁלַיִם חָמוּר מְאֹד, הֶחְלִיטוּ הַגְּדוֹלִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא יִסַּע לְאַרְצוֹת הַבְּרִית וְיַעֲרֹךְ שָׁם מַגְבִּיּוֹת עֲבוּר אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם [יִתָּכֵן שֶׁהָיָה זֶה בִּשְׁנַת תָּרְסָ”ט].
הוּא נָסַע לְאַרְצוֹת הַבְּרִית, וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם מְסֻיָּם כְּדֵי לַעֲרֹךְ שָׁם מַגְבִּית, כְּשֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם, אָמְנָם קִבְּלוּהוּ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, וּבֵרְכוּהוּ בְּבִרְכַּת ‘בָּרוּךְ הַבָּא’ וְכַדּוֹמֶה, אַךְ אָמְרוּ לוֹ שֶׁהָעִתּוּי לֹא כָּל כָּךְ מַתְאִים כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מַגְבִּית, מִכֵּיוָן שֶׁבְּדִיּוּק אֶתְמוֹל הִגִּיעַ לְכָאן הָרִידְבָּ”ז מִצְּפַת… בִּשְׁבִיל הַמַּגְבִּית לַמּוֹסְדוֹת שֶׁלּוֹ בִּצְפַת, שֶׁגַּם שָׁם הָיָה הַמַּצָּב קָשֶׁה. וְהִסְבִּירוּ לוֹ שֶׁכָּאן בַּמָּקוֹם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מַגְבִּית לִשְׁנֵי מְשֻׁלָּחִים בְּאוֹתוֹ זְמַן, וְלָכֵן שֶׁיִּתֵּן קֹדֶם לָרִידְבָּ”ז שְׁבוּעַיִם שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת הַמַּגְבִּית שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ יַמְתִּין עוֹד שְׁבוּעַיִם שֶׁיּוּכְלוּ בְּנֵי הַמָּקוֹם לַעֲמֹד בְּעוֹד מַגְבִּית, וְאָז יָבוֹא, וּבֵינְתַיִם שֶׁיִּסַּע לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים. הוּא סָבַר וְקִבֵּל. אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁכְּבָר הָיְתָה זוֹ שְׁעַת לַיְלָה מְאֻחֶרֶת, נִשְׁאַר לָלוּן שָׁם. הֵבִיאוּ אוֹתוֹ לַמָּלוֹן, הוּא עָלָה עַל יְצוּעוֹ, וּבִשְׁעַת לִפְנוֹת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת קָם…
– וְכָעֵת מַגִּיעַ הַחֵלֶק הֲכִי מְרַגֵּשׁ בַּסִּפּוּר הַזֶּה. הוּא יוֹצֵא בְּשֶׁקֶט מֵחַדְרוֹ בַּמָּלוֹן לַפְּרוֹזְדוֹר, וְהוּא רוֹאֶה שֶׁבַּפְּרוֹזְדוֹר מִסְתּוֹבֵב – הָלוֹךְ וְחָזוֹר – ‘אַרְיֵה דְּבֵי עִלָּאֵי’. הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְחָזוֹר וּמְשַׁנֵּן גְּמָרוֹת, מְשַׁנֵּן גְּמָרוֹת… מִי זֶה? הָרִידְבָּ”ז… נוֹרָא נוֹרָאוֹת!
עִם הָעֵינַיִם הַבּוֹעֲרוֹת שֶׁלּוֹ, הוֹלֵךְ – הָלוֹךְ וְחָזוֹר – וְחוֹזֵר עַל תַּלְמוּדוֹ, כְּמוֹ שֶׁתָּמִיד הָיָה אוֹמֵר גְּמָרוֹת בְּעַל פֶּה. כָּךְ הָיְתָה דַּרְכּוֹ שֶׁל הָרִידְבָּ”ז, לוֹמַר גְּמָרוֹת בְּעַל פֶּה…
וְהוּא, ר’ מְנַחֵם אוֹיֶרְבָּךְ, רָאָה – לִפְנוֹת בֹּקֶר – אֶת הַדְּמוּת הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ. הוּא נִגַּשׁ אֵלָיו בְּחֶרְדַּת קֹדֶשׁ לְקַבֵּל אֶת פָּנָיו. שׁוֹאֵל אוֹתוֹ הָרִידְבָּ”ז, מִי אַתָּה? וְהוּא עָנָה: ‘אֲנִי מְנַחֵם אוֹיֶרְבָּךְ מִירוּשָׁלַיִם’. אוֹמֵר לוֹ הָרִידְבָּ”ז: אוּלַי אַתָּה נֶכֶד שֶׁל הָ’אִמְרֵי בִינָה’? וְהוּא אוֹמֵר: כֵּן. וְאוֹמֵר לוֹ הָרִידְבָּ”ז: אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַסַּבָּא שֶׁלְּךָ נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ? – הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת… וְר’ מְנַחֵם [בְּשֶׁקֶט] אוֹמֵר: ‘נָכוֹן, בִּגְלַל שֶׁהַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ נִשְׁמַט מִמֶּנּוּ תּוֹסְפוֹת… וְהָרִידְבָּ”ז, בְּשָׁמְעוֹ זֹאת, נִדְלַק מַמָּשׁ…
הִתְחִיל הָרִידְבָּ”ז לָלֶכֶת הָלוֹךְ וְחָזוֹר… ‘דֶער מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ הָאט פַארְזֶען אַ תּוֹסְפוֹת?…
וְכַמּוּבָן שֶׁמִּיָּד הֶעֱבִיר הָרִידְבָּ”ז בְּמַחְשַׁבְתּוֹ אֶת כָּל הַ’תּוֹסְפוֹת’ים, אַךְ הוּא לֹא מוֹצֵא אֶת הַתּוֹסְפוֹת, אָז ר’ מְנַחֵם אוֹיֶרְבָּךְ אוֹמֵר, בְּשֶׁקֶט: ‘סְ’אִיז אַ תּוֹסְפוֹת אִין סֵדֶר נְזִיקִין’. הוּא לֹא אָמַר אֶת הַמַּסֶּכְתָּא. וְאָז, עַל הַמָּקוֹם הָרִידְבָּ”ז נֶעֱצַר, וְנָתַן צְעָקָה. ‘אוֹי וֵויי’, ‘זֶה הֲרֵי תּוֹסְפוֹת בְּבָּבָא קַמָּא דַּף… דִּבּוּר הַמַּתְחִיל…’
וְאַחַר כָּךְ, דָּבָר רִאשׁוֹן נָתַן לוֹ נְשִׁיקָה. – הוּא הָיָה מְנַשֵּׁק אֶת כֻּלָּם, גַּם אֶת הַיְלָדִים בַּחֵידֶר. כַּאֲשֶׁר הָיוּ גּוֹמְרִים אֶת הַלִּמּוּדִים בַּחֵידֶר, הָיָה עוֹמֵד וּמְנַשֵּׁק אוֹתָם, מֵרֹב אַהֲבָתוֹ אֶת הַתּוֹרָה.
וּמִיָּד אוֹמֵר לוֹ הָרִידְבָּ”ז: ‘תַּגִּיד, בִּשְׁבִיל מָה בָּאתָ לְכָאן’?… ‘מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה בְּאָמֶרִיקָה, אַתָּה הֲרֵי מִירוּשָׁלַיִם’? וְעָנָה: ‘בָּאתִי לְמַגְבִּית בִּשְׁבִיל הַמּוֹסְדוֹת בִּירוּשָׁלַיִם’. וְאָז אָמַר לוֹ: ‘תִּרְאֶה, אֲנִי גַּם בָּאתִי בִּשְׁבִיל מַגְבִּית. אֲבָל אִם אַתָּה נֶכֶד שֶׁל הָ’אִמְרֵי בִינָה’ שֶׁהוּא תָּפַס אֶת הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ שֶׁאִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ תּוֹסְפוֹת, אֲנִי עוֹצֵר אֶת הַמַּגְבִּית שֶׁלִּי, וְעַכְשָׁו, שְׁבוּעַיִם אֲנִי מְגֻיָּס לַמַּגְבִּית שֶׁלְּךָ…’ שְׁבוּעַיִם הוּא עָבַד בִּשְׁבִילוֹ, רַק בִּשְׁבִילוֹ הוּא עָבַד.
כָּךְ סִפֵּר לִי ר’ אֶלְעָזָר צָדוֹק טוּרְצִ’ין בְּשֵׁם ר’ יִצְחָק גְּרִינְבֶּרְג. אַךְ בְּכָל זֹאת רָצִיתִי לָדַעַת בָּרוּר אֶת הָעִנְיָן כָּתַבְתִּי מִכְתָּב לְר’ יִצְחָק גְּרִינְבֶּרְג, שֶׁהָיָה גָּר בְּפֶּתַח תִּקְוָה, שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵר’ אֶלְעָזָר צָדוֹק טוּרְצִ’ין שֶׁסִּפֵּר מִשְּׁמוֹ עֻבְדָּה כָּזוֹ מֵהָרִידְבָּ”ז. וְהָיִיתִי מְעֻנְיָן לִשְׁאֹל אוֹתוֹ שְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת. א. אִם הַסִּפּוּר נָכוֹן, וּבַצּוּרָה הַזֹּאת. ב. מָה הַתּוֹסְפוֹת? מָה הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ? וּמָה הָאִמְרֵי בִינָה?
וְהוּא, שֶׁהָיָה אָדָם חָבִיב וְזָרִיז, עָנָה שֶׁהַסִּפּוּר הוּא אֱמֶת וְיַצִּיב, וְכָתַב שֶׁהוּא יְלִיד יָפוֹ, הוּא לָמַד בְּתַּלְמוּד תּוֹרָה ‘אוֹר זוֹרֵחַ’ שָׁם, וְאַחַר כָּךְ, עֲדַיִן בְּיַלְדוּתוֹ, שְׁלָחוּהוּ לִלְמֹד בִּירוּשָׁלַיִם. בְּמֶשֶׁךְ שְׁנוֹת יַלְדוּתוֹ גָּדַל בְּבֵיתוֹ שֶׁל ר’ מְנַחֵם אוֹיֶרְבָּךְ בִּירוּשָׁלַיִם, וְהוּא סִפֵּר לוֹ פַּעַם, בְּהִזְדַּמְּנוּת, אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה. כָּךְ שֶׁהַסִּפּוּר הוּא נָכוֹן וּמְסֻפָּר טוֹב, אֲבָל אֶת הַמָּקוֹם שֶׁל הַתּוֹסְפוֹת, הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וְהָאִמְרֵי בִינָה – הוּא לֹא זוֹכֵר. עַד כָּאן דְּבָרָיו.
וּבְהִתְרַגְּשׁוּת, רָצִיתִי לְהוֹסִיף, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁסִּפַּרְנוּ אֶת הָעֻבְדָּה הַזּוֹ לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת בְּתַּלְמוּד תּוֹרָה ‘תּוֹרַת אֱמֶת’ בְּעֶרֶב חַג הַשָּׁבוּעוֹת, אַחַר כָּךְ בְּאִסְרוּ חַג הַשָּׁבוּעוֹת אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת תֵּבַת הַמִּכְתָּבִים, וְרוֹאֶה מֻנָּח שָׁם דַּף – בְּלִי מַעֲטָפָה, בִּכְתַב יַלְדוּתִי שֶׁל יֶלֶד בְּעֵרֶךְ בְּכִתָּה ז’. וְזֶה תָּכְנוֹ:
‘לִכְבוֹד הָרַב שְׁלִיטָ”א, הַתּוֹסְפוֹת הוּא בְּבָבָא קַמָּא… הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ הִלְכוֹת מַתְּנוֹת עֲנִיִּים… וְהָאִמְרֵי בִינָה בְּהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת…’ בְּלִי חֲתִימָה.
הָלַכְתִּי לַמְּנַהֵל, הָרַב מֵאִיר הַכֹּהֵן מוֹנְק, וְאָמַרְתִּי לוֹ ‘הַכֶּר נָא…’ תְּבָרֵר לִי בְּבַקָּשָׁה מִי הַיֶּלֶד. הוּא בָּא אֵלַי חֲזָרָה וְאָמַר לִי שֶׁהוּא בֵּרֵר, זֶה יֶלֶד מֵ’רָמַת אַהֲרֹן’. הַיֶּלֶד בָּא הַבַּיְתָה, וְסִפֵּר לְאַבָּא אֶת הַסִּפּוּר, וְאָבִיו שֶׁהוּא ‘בֶּן תּוֹרָה’, אִתֵּר לוֹ אֶת הַמָּקוֹם…
וּבֶאֱמֶת שֶׁזֶּה הַחֵלֶק הַמְּרַגֵּשׁ בְּיוֹתֵר בַּסִּפּוּר… סִפַּרְתִּי אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה לְאָדָם גָּדוֹל אֶחָד,
תַּלְמִיד חָכָם גָּדוֹל, וְהוּא אָמַר שֶׁזֶּה הַמְּרַגֵּשׁ בְּיוֹתֵר בַּסִּפּוּר. רֵאשִׁית כֹּל, מִצַּד עַצְמוֹ. וְעוֹד, כִּי הֵם אָמְרוּ, ‘הַדּוֹר הַזֶּה יֵלֵךְ, הַדּוֹר הַבָּא יִהְיֶה שֶׁלָּנוּ’… [כָּךְ אָמְרוּ הַצִּיּוֹנִים הַמְיַסְּדִים, הַדּוֹר הַזֶּה, שֶׁל הַזְּקֵנִים, יֵלֵךְ. וְהַדּוֹר הַצָּעִיר, הַדּוֹר הַבָּא יִהְיֶה שֶׁלָּנוּ]. וְהִנֵּה, יוֹשֵׁב לוֹ יֶלֶד, עִם אָבִיו – שְׁנֵיהֶם ‘בְּנֵי תּוֹרָה’… מִתְיַגְּעִים… מְחַפְּשִׂים… וּמוֹצְאִים! אֶת הַתּוֹסְפוֹת, אֶת הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ, וְאֶת הָאִמְרֵי בִינָה.
הגאון רבי משה מרדכי שלזינגר זצ״ל
“חשקת התורה־׳ (ב״ב תשע״ב) ע’ י״א