ZL_07Tishrei_HN_0024

The Gaon Rabbi Yaakov David, known as the Ridvaz, lived in his final years in the holy city of Safed.

One day, on his father’s yahrzeit [death anniversary], he came to the synagogue for the afternoon (Mincha) prayer and saw that he had arrived early and needed to wait until prayer time. He stood waiting, leaning on the shtender [prayer lectern], lost in thought, when suddenly he began to cry quietly.

One of the local Safed worshippers noticed this. He approached the Ridvaz and asked, in the characteristic sharp and witty manner of Safed residents: “I understand your crying since today is your father’s yahrzeit. But he passed away when he was over eighty years old, and it’s been more than fifty years since he departed this world. So why did you suddenly remember to cry now?…”

The Ridvaz replied: “You’re right, but let me tell you what I remembered, so you’ll understand why I cried:

“When I was a child, my father sent me to study with the finest teachers, as he always said: ‘Yaakov David is blessed with a good head and much talent.’ Once I even heard him tell my mother: ‘Yaakov David will grow up to be a great scholar, so we must get him the very best teacher.’ Indeed, there was a highly skilled teacher in town, but he charged one full ruble per month, which was a lot of money.

“My father,” the Ridvaz continued, “was an oven builder by trade. He made a living from this, but with great difficulty and in deep poverty. Nevertheless, when it came to paying the teacher – there was no question about it. We had to pay whatever the best teacher demanded. So I began studying with him at the start of the term and succeeded in my studies.

[Continued in next part due to length…]

הַגָּאוֹן רַבִּי יַעֲקֹב דָּוִד הַנּוֹדָע בְּשֵׁם הָרִידְבָּ”ז, הִתְגּוֹרֵר בִּשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת בָּעִיר הַקְּדוֹשָׁה צְפַת.
בְּאַחַד הַיָּמִים הָיָה לוֹ יוֹם הַזִּכָּרוֹן לְאָבִיו, וּבְבוֹאוֹ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת לִתְפִלַּת מִנְחָה, רָאָה כִּי עֲדַיִן הִקְדִּים וְיֵשׁ עוֹד לְהַמְתִּין עַד לִזְמַן הַתְּפִלָּה. עָמַד, אֵיפוֹא, וְהִמְתִּין וְהִרְהֵר לְעַצְמוֹ, כְּשֶׁהוּא נִשְׁעָן עַל הַ”סְטֶנְדֶּר”, אֲבָל תּוֹךְ כְּדֵי הִרְהוּר – הֵחֵל לְפֶתַע לִבְכּוֹת חֲרִישִׁית.
הָיָה שָׁם אֶחָד הַמִּתְפַּלְּלִים מִתּוֹשָׁבֵי צְפַת, שֶׁהִבְחִין בַּדָּבָר. הוּא נִגַּשׁ לָרִידְבָּ”ז וְשָׁאַל אוֹתוֹ, כְּדֶרֶךְ אַנְשֵׁי צְפַת הַחֲרִיפִים וְהַמְּמֻלָּחִים: מֵבִין אֲנִי אֶת הַבְּכִי שֶׁבְּכִיתֶם, כִּי הַיּוֹם הוּא יוֹם הַזִּכָּרוֹן לִפְטִירַת אֲבִיכֶם. אֲבָל הֲלֹא הוּא נִפְטַר כְּשֶׁכְּבָר הָיָה בֶּן שְׁמוֹנִים וָמַעְלָה, וְגַם עָבְרוּ כְּבָר לְמַעְלָה מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה מֵאָז הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, מָה, אֵפוֹא, נִזְכַּרְתֶּם דַּוְקָא עַכְשָׁו לִבְכּוֹת?…
הֵשִׁיב הָרִידְבָּ”ז וְאָמַר: אַתָּה צוֹדֵק, אֲבָל אֲסַפֵּר לְךָ בַּמֶּה נִזְכַּרְתִּי, כְּדֵי שֶׁתָּבִין לָמָּה בָּכִיתִי:
– כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי יֶלֶד, שָׁלַח אוֹתִי אָבִי לִלְמֹד אֵצֶל הַמְּלַמְּדִים הַמְּעֻלִּים בְּיוֹתֵר, כִּי הוּא תָּמִיד אָמַר: יַעֲקֹב דָּוִד נִתְבָּרֵךְ בְּ”רֹאשׁ טוֹב” וּבְהַרְבֵּה כִּשָׁרוֹן, וּפַעַם אַחַת אַף שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר לְאִמָּא: יַעֲקֹב דָּוִד יִצְמַח וְיִהְיֶה לְלַמְדָן גָּדוֹל, וְלָכֵן אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לָקַחַת לוֹ אֶת הַמְּלַמֵּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר. וְאָמְנָם הָיָה בָּעִיר מְלַמֵּד מֻכְשָׁר מְאֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ אֶת שְׂכָרוֹ: רוּבָּל שָׁלֵם לְכָל חֹדֶשׁ, וְזֶה הָיָה הַרְבֵּה כֶּסֶף.
אָבִי – הִמְשִׁיךְ הָרִידְבָּ”ז לְסַפֵּר – הָיָה לוֹ מִקְצוֹעַ שֶׁל בּוֹנֵה תַּנּוּרִים, מִזֶּה הִתְפַּרְנֵס, אֲבָל בְּדֹחַק גָּדוֹל וּבַעֲנִיּוּת רַבָּה, אֲבָל לַמְרוֹת זֹאת, כַּאֲשֶׁר נָגַע הַדָּבָר בִּשְׂכַר לִמּוּד לַמְּלַמֵּד – לֹא הָיְתָה אֶצְלוֹ שׁוּם שְׁאֵלָה, מֻכְרָחִים לְשַׁלֵּם לַמְּלַמֵּד, שֶׁהוּא הַטּוֹב בְּיוֹתֵר, כַּמָּה שֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ. כָּךְ הִתְחַלְתִּי לִלְמֹד אֶצְלוֹ בִּתְחִלַּת הַזְּמַן וְשָׁקַדְתִּי עַל לִמּוּדִי בְּהַצְלָחָה.
עָבְרוּ שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים מֵאָז הִתְחִילוּ הַלִּמּוּדִים, אֲבָל אָבִי לֹא שִׁלֵּם לַמְּלַמֵּד כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן, כִּי לֹא מָצָא מִנַּיִן לָקַחַת. הַמְּלַמֵּד הִמְתִּין עַד אָז בְּסַבְלָנוּת, אֲבָל כַּאֲשֶׁר עָבַר זְמַן כֹּה אָרֹךְ, שָׁלַח אוֹתִי הַבַּיְתָה עִם פֶּתֶק: “הִמְתַּנְתִּי שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים, לֹא קִבַּלְתִּי שׁוּם תַּשְׁלוּם, יוֹתֵר אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַמְתִּין, הוֹאִילוּ בְּטוּבְכֶם לִשְׁלֹחַ לִי אֶת הַמַּגִּיעַ לִי, אַחֶרֶת לֹא אוּכַל לְהַחֲזִיק עוֹד אֶת הַיֶּלֶד”…
כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶת הַפֶּתֶק פָּרְצָה בְּכִיָּה בַּבַּיִת, אֵין כֶּסֶף לְשַׁלֵּם לַמְּלַמֵּד, אֲבָל יַעֲקֹב דָּוִד הֲלֹא צָרִיךְ לִלְמֹד אֵצֶל מְלַמֵּד טוֹב! מָה בְּכָל זֹאת עָשָׂה אָבִי? הִנֵּה, בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁהַמְּלַמֵּד שָׁלַח אוֹתִי עִם הַפֶּתֶק הַבַּיְתָה, הוּא שָׁמַע בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת שֶׁגְּבִיר אֶחָד הֵקִים בֵּית חֲתֻנּוֹת לִבְנוֹ, וְהָיָה צָרִיךְ לִבְנוֹת לוֹ תַּנּוּר, אֶלָּא שֶׁבֵּית־הֶחָרֹשֶׁת לִּלְבֵנִים הִפְסִיק מֵאֵיזוֹ שֶׁהִיא סִבָּה לִפְעֹל וְלֹא נִמְצְאוּ לְבֵנִים עֲבוּר הַתַּנּוּר. הַגְּבִיר, שֶׁלַּמְרוֹת זֹאת רָצָה לִבְנוֹת אֶת הַתַּנּוּר בְּבֵית בְּנוֹ, הוֹדִיעַ, כִּי אוֹתוֹ בַּעַל־מְלָאכָה שֶׁיָּבִיא לוֹ לְבֵנִים – הוּא יְשַׁלֵּם לוֹ גַּם בִּשְׁבִיל הַלְּבֵנִים וְגַם בִּשְׁבִיל הֲקָמַת הַתַּנּוּר סַךְ שֶׁל שִׁשָּׁה רוּבָּלִים, טָבִין וְתַקִּילִין…
אִם כֵּן, אָמַר אָבִי לְאִמִּי: יוֹדַעַת אַתְּ מָה? אִם אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהַשִּׂיג לְבֵנִים, נְפָרֵק אֶת הַתַּנּוּר שֶׁלָּנוּ וְיִהְיוּ לִי מִזֶּה לְבֵנִים וְאָז אֵלֵךְ לְאוֹתוֹ גְּבִיר וְאֶבְנֶה לוֹ אֶת הַתַּנּוּר בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, כָּךְ יִהְיוּ לָנוּ שִׁשָּׁה רוּבָּלִים, וּמִזֶּה נוּכַל לְשַׁלֵּם לַמְּלַמֵּד… אָמַר וְעָשָׂה. הוּא פֵּרַק אֶת הַתַּנּוּר בַּבַּיִת, הָלַךְ אֶל הַגְּבִיר וּבָנָה מִן הַלְּבֵנִים תַּנּוּר חָדָשׁ בְּבֵית בְּנוֹ וְקִבֵּל אֶת שֵׁשֶׁת הָרוּבָּלִים. בְּשִׂמְחָה רַבָּה חָזַר הַבַּיְתָה, קָרָא לִי וְאָמַר לִי: יַעֲקֹב דָּוִד, קַח לְךָ שִׁשָּׁה רוּבָּלִים וְתֵן אוֹתָם
לַמְּלַמֵּד שֶׁלְּךָ, שְׁלוֹשָׁה בִּשְׁבִיל שְׁלוֹשֶׁת הֶחֳדָשִׁים שֶׁעָבְרוּ, וְעוֹד שְׁלוֹשָׁה – לִשְׁלוֹשֶׁת הֶחֳדָשִׁים הַבָּאִים שֶׁל הַזְּמַן. לֵךְ נָא אֵלָיו וְהִתְאַמֵּץ לִלְמֹד הֵיטֵב…
אֲנַחְנוּ בַּבַּיִת, הוֹסִיף הָרִידְבָּ”ז, כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה, הָאַבָּא, וְהָאִמָּא וְכָל הַיְלָדִים – כֻּלָּנוּ קָפָאנוּ מִקֹּר בְּמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתוֹ הַחֹרֶף, בְּקֹשִׁי הִצְלַחְנוּ לְהִתְכַּרְבֵּל בְּתוֹךְ סְמַרְטוּטִים, בְּקֹשִׁי רַב יָכֹלְנוּ לִישֹׁן מֵרֹב קֹר, אֲבָל הַכֹּל בִּשְׁבִיל שֶׁיַּעֲקֹב דָּוִד יוּכַל לָלֶכֶת לִלְמֹד אֵצֶל הַמְּלַמֵּד הַטּוֹב בְּיוֹתֵר כָּזֹאת הָיְתָה מְסִירוּת-הַנֶּפֶשׁ כְּדֵי לְהַנְחִיל תּוֹרָה לְיֶלֶד בְּיִשְׂרָאֵל.
“לָמָּה, אֵפוֹא בָּכִיתִי”? – סִיֵּם הָרִידְבָּ”ז אֶת סִפּוּרוֹ, כִּי הִנֵּה עַכְשָׁו, בְּטֶרֶם צֵאתִי מֵהַבַּיִת לַתְּפִלָּה, חַשְׁתִּי קְצָת קֹר בְּגוּפִי, וּכְבָר מִהַרְתִּי לַחְשֹׁב לְעַצְמִי, שֶׁאוּלַי כְּדַאי לְהִמָּנַע מִלָּצֵאת הַחוּצָה וּלְהִתְפַּלֵּל בַּבַּיִת. וְהִנֵּה, אָז הֲרֵי יָכְלוּ הוֹרַי וְכָל הַיְלָדִים לִסְבֹּל קֹר-אֵימִים כָּל חָדְשֵׁי הַחֹרֶף בִּשְׁבִיל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלִּי, וְעַכְשָׁו הֵיאַךְ עָלְתָה בִי מַחֲשָׁבָה לְהִשָּׁאֵר בַּבַּיִת בִּגְלַל מְעַט קֹר. עַל זֶה הָיָה הַבְּכִי שֶׁלִּי!…
הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ״ל ״שאל אביך ויגדך״ (ירושלים תשנ״א) חייא, ע׳ י״ג